<h1>רבינו ירוחם מישרים נט"ו ח"א</h1>
<h2>דף מד.</h2>
ב' שטרות היוצאין על שדה אח' וקונה אחד והם של מכר בזה אחר זה כלומר שאין הזמן שלהם שוה ביטל שני שעבוד ראשון ואם הוסיף דקל שני לתוספת כתבי' פי' לא שיכתוב ממש בשטר שני ואוסיפית אדיקלא אשטר ראשון אלא שטר אחר כתב לו ממש ויש בו דקל יותר מן הראשון דאמרינן דלתוספת כתביה אפילו שלא כתב ואוסיפית כי בכתוב' שה' שתים בעי' ואוסיפית אבל הכא במכר לא (כמו שתמצא בח"י מדיני כתוב' בדין הוציא עליו שתי כתובות) זה הדין פשוט בכתובות ורש"י פי' לא שיהיו שניהם קיימין אלא אם רוצה לגבות מזמן שני גבי דקלי כמו כן ואם בזמן ראשון לא גבי דקל וכן כתב רב אלפס וה"ר יצחק ברבי ברוך והרא"ש כתבו כי הראשון קיים ויגבה הדקל מזמ' שטר שני כי הם כתבו דלא דאמי להוצאת שתי כתובות כאשר כתבתי במקומו ורש"י ורב אלפס השוו דינם. ועוד פשוט בגמרא ואם ראשון במכר ושני במתנה ולא הוסיף שום דבר בשני ליפות כחו כתבו משום דינא דבר מצרא שלא יבא בעל המכר לסלקו כי מתנ' אין בה דין מצר ויראה שטר מתנה ולא של המכר פי' שהמתנה בלא אחריות ולפיכך לית בה דין דבר מצרא ואם יראה שניהם יש בה דינא דבר מצרא כמו מתנה באחריות ורב נטרונאי כתב שאפילו יראה השני אין בו משום דין דבר מצרא וראשון תפס הרא"ש עיקר ולפיכך הראשון קיים והב' אינו כלום ואי לא שייך ביה דינא דבר מצרא כגון הלוקח או המוכר הם מצרנים עצמ' אם יש בו שום יפוי כח בשני כגון בנותן דבעין יפה נותן ומוכר בעין רעה כי יש דברים שהם נתונים בסתם ואינם מכורים בסתם אז לא בטל אחרון לראשון ואם לאו ביטל אחרון לראשון וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר לא ביטל שני לראשון ואמרינן משו' דינ' דבעל חוב כתבי' דאם יבא בעל חוב לטרוף יבא בכתב המכר על הנותן ואף על גב דאין במכר אחריות דטעות סופר הוא ויראה אחרון ולא ראשון דאם יראה שניהם השני אינו כלום דכיון דליפות כחו כתביה לא נתבטל הראשון אבל אם שניהם במכר או שניהם במתנה ביטל שני לראשון ומחלוקת בגמרא מה טעם בטל שני לראשון רפרם אמר אודויי אודי ליה ורב אחא אחולי' אחלה לשעבודא קמא מאי ביניהו איכא ביניהו אורועי סהדי וטסקא למאן דאמר דאודויי אודו ליה פירוש כבר הודה המקבל מתנה שהשטר הראשון מזוייף או שהעדים פסולין או שהוא בעצמו זייף חתימתן אם כן כל שטר שיוצא מתחת ידו וחתום בו אלו העדים נאמר מזוייף הוא ואין גובה בו ולמאן דאמר אחולי אחלה לא מרעינן סהדי כי לא היה זה אלא שמחל שעבוד הראשון עד זמן השני ויטרפם ב"ח של נותן שמזמן ראשון לשני. וגם שייך במתנה מחילה אחרת שאם אכל פירות הנותן בין זמן ראשון לשני כבר מחלם לו מקבל ועוד אם לקח קרקע זה הנותן בין זמן ראשו' לב' על מצר זה השדה שנתן לו לא יבא ויקבל מתנה לסלקו משו' דינא דמצרא כי כבר מחל לו כל זכותו עד זמן השני. וכתב ר"מ כיו' דלא איפסיקא הלכתא כמאן דלא מרעינן סהדי ונוקים אות' על חזקת' בכשרות וגם זה המקבל בחזקת כשר שלא זייף ויעמוד הקרקע בחזקת מקבל מזמן ראשון לענין פירות וגם לפרוע מס הקרקע שהיו נותנין למלך בכל שנה ושנה ולא מבטלינן האי חזקה מספק ונראה דהוא פסק אימר אחולי אחולה כלומר שמא ולפי' תלה הדבר בספק והרמב"ם כתב בהפך כי ביטל שני ראשון ואין (לא) [לו] אחריו' אלא מזמן שני וכל הפירות שאכל לוקח מזמן ראשו' עד זמן שני מחזיר אותם והמס שיש לו לפרוע מן השדה כל שנה המוכר או הנותן חייב לפרוע אותו עד זמן שטר השני בזכייה ומתנה פ"ה ונראה דהוא פסק כרב אחא דודאי אחוליה וכן פסק רב האיי. וכל מקום שאמרנו ביטל שני הראשון חספא בעלמ' הוא וקרעי' ליה כך כתב בעל העטור. וכתבו התוספות כי מה שאמרנו ביטל שני לראשון דוקא בשטר קרקעות וכיוצא בהן כגון שתי כתובות אשה אבל הודאות והלואות גובה שניהם כדאמרי' שטר של מאתים אינו עושה ממנו שני שטרות של מאתים וכו' דעבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה ולוה אלמא גבי תרויהו ואפילו שניהם שוים בסך המעו' וכן כתב רב אלפס וכן הסכימו הפוסקי' כתובות.
<h2>דף צד.</h2>
שני שטרות היוצאים ביום א' עבדי' שודא דדייני וכת' רב אלפס ומיירי בשטר מכר ומתנה אבל הודאות והלואו' חולקין כאשר כתבתי בגביית חוב דקניית מכר ומתנה כל הקודם בקנין זכה אבל שעבוד אינו חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתו' השטר דהיינו ממחרת יום הכתיבה כי ביום שנכתב אין הוכח' מתי נכתב לה והתחיל השעבוד אם בבק' אם בערב וכן מי שנתן נכסיו בבקר לא' ולאחר בערב והיתה מתנת בריא בשטר בלא קנין ולא נודע למי נמסר השטר תחלה עבדי שודא דדייני ואם נמסר ונכת' לזה בבקר ואחר כך נכתב ומסר ליה בערב ולדעת רבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי דיחלקו דאין כורתין אלא מן השעה הברורה מתוך השטר. ואם נכתבו ביום א' ונמסר לזה קודם לזה אי אמרינן עדיו בחותמיו זכין לו מאחר דקיימא לן דעידי מסירה כרתי כרבי אליעזר ולא כרבי מאיר כתבתיו בדיני שטרו'. כתובו'. האומר נכסיו שיפלו לו כשיהיה גוסס נתונין לפלוני לא אמ' כלום אפילו למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שבשע' שיבאו לעולם אינו הוא בר מתנה כי הוא כמו מת קדושין. דקל לא' ופירו' לאחר לא שייך מקום פירי ואם אמר חוץ מפירותיו שייר מקום פירי. בבתרא.
